אנחנו הורים של גיבורי ישראל - סמל ראשון איתי פריזט בפרק הזה, יענקי גולדהבר מארח את לימור , אמא לגיבור ישראל, סמל ראשון איתי פריזט, שנפל בקרב ביום א' בחשוון תשפ"ה (2.11.2024). איתי, בן עשרים בנופלו, שירת בגבעתי והיה אח לסער, נועם, אדל ואריאל מפתח תקווה. לימור חולקת את סיפור גבורתו של איתי, את רגעי האומץ וההקרבה, אבל גם את הקשיים שבלכתו. היא לא מתביישת לדבר על הכאב האדיר והשכול, אך בשיחה עם יענקי, היא מדברת גם על הכלים שהיא מצאה להתמודד עם האובדן. לימור מסבירה שהכאב לא מגדיר אותם כהורים שכולים, אלא כהורים של גיבורי ישראל - גישה שמעוררת השראה ומביאה תקווה גם לאימהות אחרות שחוות את הכאב. היא משתפת על איך אפשר למצוא משמעות חדשה בחיים, ולהמשיך את המורשת של הגיבורים האהובים. זהו פרק מרגש, שמעביר את המסר שכולנו יכולים למצוא כוח ואומץ להתמודד עם האתגרים של החיים, גם כאשר הכאב הוא בלתי נסבל. הצטרפו אלינו לשיחה הזו, שתיגע בלבבות ותזכיר לנו את גבורת הלב של בני הנוער שלנו.
בפרק הזה, יענקי גולדהבר מתארח עם לימור פריזט, אמא גאה אך כואבה של סמל ראשון איתי פריזט, שנפל בקרב ביום א' בחשוון תשפ"ה (2.11.2024). הפרק מתמקד בסיפורו של איתי, בן עשרים בנופלו, ובחוויותיהם האישיות של ההורים בעקבות האובדן.
הפרק נפתח בתיאור חייו של איתי. יענקי מציג את איתי כבחור נמרץ, מלא חיים ואומץ, ששירת בחטיבת גבעתי. עם התארים שלו כגיבור, יענקי שואל את ההורים על הפן האישי של איתי, על רגעים משפחתיים, תחביבים, וחלומות לעתיד. הם מתארים את הקשר הקרוב עם ארבעת האחים שלו - סער, נועם, אדל ואריאל, ומדברים על איך החיים בבית משפחת פריזט היו מלאים באהבה ובחוויות משותפות.
בהמשך השיחה, לימור מתארת מקצת מהרגעים בהודעה לנפילתו של איתי. היא מדברת על רגעי הגבורה שקדמו לאובדן, והדבר החשוב ביותר - על רוח הלחימה של איתי. הוא לא היה רק חייל, אלא דוגמה חיה ללב האמיץ של צעירים ישראלים.
לימור משתפת בכאב האדיר שפקד את משפחת פריזט, ותיאורים כנים על איך הם מתמודדים עם האובדן. היא מדברת על רגעים קשים, על השניות שבהן נדמה שהעולם התהפך, ועל התמיכה שהמשפחה קיבלה מחברים ומקהילת פתח תקווה.
לימור לא רק משתפת בכאב, אלא גם מדברת על הדרך שבה היא מצאה כלים להתמודד עם השכול. היא מוסיפה שהמטרה שלה היא לא רק לשרוד, אלא גם לחיות, לזכור ולהוקיר את זכרו של איתי. היא מדברת על זהותם כהורים של גיבורי ישראל, ולא כ"הורים שכולים". גישה זו מעניקה לה ולוויניב כוח להמשיך את המורשת של איתי, ולתמוך באמהות אחרות החוות את הכאב.
סיום: בנימה אופטימית, יענקי מסכם את השיחה, מדגיש את הכוח שבאהבה ובזיכרון, ומזכיר למאזינים שהזיכרון חי, ושיש תמיד תקווה גם כאשר הדברים נראים קשים.
הפרק מהווה חוויה מעוררת השראה, המזכירה לנו את גבורת הלב של הגיבורים שלנו ואת הכוח שבקשרים האנושיים.